המבוכה כאן להישאר, כן כן >

"במה את עובדת?"

 - אני עוסקת בחינוך למיניות בריאה

"מהה?"

- חינוך למיניות בריאה: הרצאות והדרכות להורים, צוותים חינוכיים, סדנאות לנערות, בתי ספר וכאלו..

ככה אני עונה,

ואז יש כמה תגובות נפוצות שאני מאפיינת פה לראשונה:

- שתיקה

- "וואלה!"

- "חשוב"

- "מענין..."

- "מה?? לא הבנתי לא שמעתי טוב"

- "גם אצל דתיים יש את זה?"

- עוד תגובה שאני בינתיים שומרת לעצמי כי היא בקרוב תפורסם בפורמט אחר ומרגש (!)

- וגם, לא תאמינו, פעם חברה של סבתא אמרה לי: "מה כבר הספקתם לעבור אתם.."

האמת, לפעמים זה קצת מביך אותי להציג את עצמי ואת המקצוע שלי, ולא כי יש לי איזה קונפליקט. ממש לא. אני ממש מרגישה במקום הנכון עבורי.

זה כמובן תלוי במי שעומד מולי, לפעמים אני אדלג על הסמול טוק הזה כי לא בא לי להביך את מי שמולי כשאני מזהה שאולי זה מה שיקרה,

לפעמים ההפך אני אספר בגאווה כדי להנכיח את הנושא ולשים אותו על השולחן

לפעמים זה יפתח שיחה ארוכההה או התייעצות על הדרך...

לפעמים אני פוגשת התלהבות ועידוד

אבל תמיד מול השאלה הזאת יש לי איזה רגע קטנטן כזה בבטן של מבוכה.

המבוכה.

למדתי שהיא שם והיא תישאר. התיידדתי איתה.

זו הייתה דרך, אבל הבנתי שהיא חלק בלתי נפרד, וכמו שאני מסבירה בהרצאות וסדנאות- היא בסדר גמור ואפילו חשובה. אני לא נלחמת בה ואפילו רוצה שהיא תישאר. היא שומרת עליי, שומרת על גבולות השיח ועל מה שצריך להישאר פרטי.

ואחרי שקיבלתי אותה באהבה - אני לומדת לשים אותה על השולחן כשצריך, ככה פשוט, ולהתמודד איתה כדי שיהיה אפשר לדבר על מה שחשוב שיהיה מדובר, שיהיה נגיש למילים.

מבוכה היא רק אחת מתוך רגשות מגוונים שעולים בתוך השדה של חינוך למיניות בריאה, אבל שלא כמו שאולי טבעי לחשוב: היא לא רגש שלילי והיא לא מפריעה, המבוכה היא מצפן וסימן דרך. אני מזמינה אותה באהבה להיות נוכחת. וכשאני מרגישה איתה בנח - הכל הרבה יותר קל. וגם אותך אני מזמינה לא להילחם בה, לא להיות בשיפוטיות עצמית כשהיא מופיעה. לקבל אותה באהבה, להקשיב לה ולנסות ללמוד ממנה עוד שיעור נפלא. בהצלחה!